חברת הייעוץ מקינזי כללה בכותרת של אחת מעבודות המחקר שלה* את העובדה הבלתי נתפסת לגבי מחיר דחיינות בקבלת החלטות ע"י מנהלים בחברות פורצ'ן 500 האמריקאיות, וקובעים: "בממוצע, כל אחת מחברות פורצ'ן 500 מאבדות תפוקה של למעלה מ-500,000 ימים [בשנה] בגלל מיומנות קבלת החלטות ירודה של מנהליה [בכל הדרגים]".

500,000 ימים אבודים… לא סתם התפתח המשפט הקלישאתי בעולמות וול סטריט ומִנְהָל עסקים: "עדיף לאמץ החלטה פחות טובה, מאשר לא להחליט".

ממה נובע איבוד כל כך נרחב של פריון?

במקינזי מונים בנוסף להתעכבות בקבלת החלטה, גם כשלים ביישום ההחלטות והעדר עירוב ופיזור החלטות למעגלים רחבים יותר של כפופים מתחת המנהל ומנהלים רלוונטיים בדרגים מקבילים.

אבל הגורם העיקרי שהוא שמנהלים והמנהלות כושלים להכריעה בזמן ומתעכבים… ומתעכבים…
מנהלים שלא מוצאים עצמם בטוחים בצומת החלטה, אכן נוטים להתעכב עם ההחלטה, מחפשים עוד דעות ונתונים תחת האמונה שזה יעזור להם לראות את האור בדילמה ובכמיהה להתחבר להחלטה הנכונה. המנהלים הללו, ובוודאי הכפופים להם, חווים תסכול שהם מפספסים אופציה יצירתית, ומועלים בתפקידם.

הדבר המקומם במחקרים הרבים בתחום קבלת ההחלטות היא העובדה שהם ממעיטים ללמד כיצד להשיג את המיומנות הדרושות למנוע הכשלים או לפחות מזער אותם.
זה מאוד דומה לעצה המקוממת והמוכרת כשמישהו עצבני ואומרים לו או לה "תירגעו", או כשמייעצים למנהלת או מנהל שתקועים בדילמה "תתחברו לעצמכם, תקשיבו מה הבטן שלכם אומרת!".
כמו מתכונים לתבשילים שמחסירים מרכיב או פרט קריטי, המחקרים מפספסים את המרכיב הקריטי כיצד לאמן את הזמינות של האינטואיציה וההקשבה הפנימית במצבים בהם אנו לא בטוחים באיזו אופציה לבחור.