חיים בשביל לעבוד או עובדים בשביל לחיות?
החלטנו, בת זוגתי ואני, לטייל בפרובנס במהלך הפסח. באחת הכפרים הקטנטנים שתמונתו למעלה, התיישבנו במסעדה. המנות נראו טעימות וביתיות, לכל הסועדים היה קראף יין על השולחן וחיוך על הפנים. נראה אידילי. גם השעה כבר הייתה מאוחרת והבטן קרקרה.
פסענו לעבר שולחן פנוי היחידי והתישבנו. מלצר ניגש אלינו ואמר לנו בצרפתית רהוטה שאי אפשר לשבת והמסעדה כבר סגורה. הסתכלנו וראינו שהמסעדה מלאה. כצבר מאומן, קמתי וניגשתי לבעל המקום והסברתי שאנו מאוד מתפעלים מהאווירה, מהריח שמגיעה מהשולחנות, ואנחנו גם מאוד רעבים. עם אנגלית מספיק טובה ועם סבר פנים נעים אמר "אי אפשר. אנחנו סגרנו עכשיו את המטבח להפסקת צהריים"… כל תחנוני לא הועילו. נראה שלהפסיד לקוחות, לוותר על הכנסה, פחות חשוב לבעל המסעדה מקדושת ההפסקה: או במילותיו: "אדוני הנכבד, אני עובד כדי לחיות – ולא חי כדי לעבוד".
אנחנו כל כך רצינו להתיישב ולהצטרף לחגיגה… "ב-7:30", הוסיף בעל המסעדה כשראה שאנחנו נשארנו תקועים במקום ולא זזים, "אנחנו פותחים שוב לארוחת ערב".
"סדרי עדיפויות" מלמלתי לבת זוגתי, והיא ענתה לי "חופש וחירות לא להשתעבד לפרנסה ועבודה…".
זה הזכיר לי פגישה שנקבעה לי לפני שנים עם מנכ"ל של חברה שהפעם אני הייתי 'הלקוח'. הפגישה נקבעה ל-13:30 אבל הקדמתי והגעתי ב-13:10. התנצלתי שאני מקדים והתיישבתי על ספה באזור ההמתנה. באלכסון ממני אני רואה את חדרו של המנכ"ל, והוא יושב במשרד שלו, על הכורסא ולא מול המחשב, בדיוק סיים את ארוחת הצהריים שלו. אני ניגש למזכירתו ושואל אם אפשר להיכנס. היא אומרת לי בנחמדות "לא, הוא בהפסקת צהריים. קבעתם ב-13:30. תרצה קפה בזמן שאתה ממתין?".
טוב, קפה היא הציעה כבר כשהגעתי. התגובה הראשונית שלי הייתה כעס. מה הקטע? וכו', "זה לא שהוא עוד לא סיים את הפגישה הקודמת שלו…".
הטיול שלנו היה כאמור בתקופת הפסח והדיאלוג עם בעל המסעדה, והזיכרון שלי על אותה פגישה עם המנכ"ל לפני שנים העלו מהר האסוציאציות לגבי "חופש" ו"חירות".
חופש אמיתי וחירות מתמשכת מתהווים כשאנו לא נרדפים ע"י עצמנו. זרע הפורענות נזרע בשלב הבחירה וקבלת ההחלטה. אם ביצענו תהליך ממצא כהכנה לקבלת החלטה משמעותית, כגון ב-14:00 אנחנו סוגרים את המטבח להפסקת צהריים", והתחברנו לסיבת הבחירה, או אז אנו מתקרבים להיות שלמים עם הבחירות שלנו, לא נטיל ספק בבחירה שלנו, לא נרגיש הרגשת פספוס או החמצה, וגם פחות סביר שנחווה חרטה בעתיד גם אם בדיעבד(וש) והמופרחות של החיים, ההחלטות שלנו לא יניבו את הפירות המצופים.
מנהל יכול לבחור בכל החלטה מאין הוא שואב את צדקת הדרך להצדיק את ההחלטה. כשהיא מגיעה מחיבור אינטואיטיבי זה חיבור עמוק ומנהלים, יזמים ומנהיגים שהרשו לעצמם לקבל החלטות מהמקום האינטואיטיבי הבריא, משתפים שהשתחררו מרוב רגשות החרטה ורגשות הפספוס או ההחמצה.
המנהל האינטואיטיבי, הוא אדם שמחובר לעצמו – והוא יודע, שהוא צריך את הפסקת הצהריים כדי לקחת פיקוד על היום שלו, ולא לרדוף סביב הזנב של עצמו. להזכיר לעצמו מה המטרה שלו, למה הוא עושה דברים, להבין מה הדרך שלו וגם ליהנות ממנה – למרות שתמיד יהיה מי שרוצה עוד פגישה ועוד הזדמנות לעשות עוד קצת כסף.
מנהל אינטואיטיבי לא רק מחליט לסגור את המטבח או לפתוח עסק חדש באופן גחמתי, או מוטה ומופעל דעות חיצוניות של אחרים. זה פנימי ולכן ברורה הדרך והוא לא 'מגמגם' בשלבי ביניים גם כשאיזה ישראלי לחוץ מנסה לפטיין אותו במחמאות.
ובהשראת הטיול, לצרפתים יש ביטוי תמציתי ומדויק לאיכות המוסגת אם הצלחנו להתחבר לעצמנו היטב ואנו ברורים לעצמנו למה אנו מחליטים מה שהחלטנו. הם מכנים את הבהירות Raison d'être – "הסיבה לקיום" של בחירה או ההחלטה. כשיש לנו את 'הסיבה לקיום' כזאת, אנו חופשיים לחגוג את מימושה ומבחינת החופש והבחירה שלנו, אנו בפסגה.
איך אמר הבודהה?
החיים הם סבל (אנו נרדפים ע"י הרגשת פספוס אישי וחרטות),
לסבל יש סיבה (כשאנו לא שלמים עם הבחירות שלנו),
יש דרכים להשתחרר מהסבל (להתחבר לעצמנו בשלב מוקדם כשמקבלים החלטה),
הדרך היא להתאמן לשמוע את הקול הפנימי האינטואיטיבי שלנו ולהתחבר לעצמנו.