We do what we can, we give what we have
החיים לא מתנהלים לפי "צדיקה וטוב לה, רשעה ורע לה". גם אם אי אפשר לפצח את השאלה "למה לצדיקה לא תמיד טוב?" או קשה לקבל את חוסר ה'פֵיירִיּוֹת' הזאת, שהתוצאה אינה כמצופה או בהלימה להשקעה. העיסוק בצימוד בין ההשקעה למען התוצאה המקווה לבין התוצאה בפועל מסיט את תשומת הלב מהחשיבות שבהתאמצות ובחיבור שלנו 'בשביל' ו'למען' בלי קשר לתוצאה שמתהווה בסוף.
זו הנקודה. מה שמניב דיבידנדים בחיים זה כיצד משחקים את המשחק והרבה פחות 'התוצאה' בסוף, כלומר אם יש 'מט' או אין. ככל שאנו מצליחות להתמקד בעשייה ללא ציפייה מהתוצאה, משהו מופלא קורה. גילויים של העצמה, מחוברות לעצמנו, אותנטיות, שמחה פנימית.
מסיבות שונות התמקדות בתוצאה אינה מעשירה במיוחד, אינה מתגמלת בדברים שגורמים לנו אושר ואינה מייצרת התפתחות. אולי זה הסבר לכך שה"יוניברס" לא מאפשר מתאם גבוה בין כמה שאנחנו 'צדיקות' ומתאמצות במשחק השח, לבין התוצאה אם היה בסוף 'מט' או לא. פירסינג¹ דיבר על כך הרבה בספרו האלמותי "זן ואומנות אחזקת האופנוע":
"it is not the ‘getting there’, but rather the journey" (ההגעה ליעד אינה העיקר, אלא המסע לקראתו).
ישנה נטייה להזדהות עם פעולות שאנו יוזמים או משקיעים בהן, ואז 'לשדך' ציפייה לתוצאה שצריכה להיות בהלימה לפעולות ולמאמצים שהשקענו. כאילו מישהו חייב לנו… אז מסתבר שלא.
טרייסי גוס בספרה המרתק Last word on power" ²" כותבת לגבי המנגנון האנושי שמצפה שדברים יקרו 'כהלכה', וכאשר הם לא זה מתפרש אצלנו שמישהו לא בסדר:
ישנה ציפייה שדברים צרכים לקרות באופן מסויים…
וכשהם מתגלים כלא כאלה,
מבחינתנו משהו לא בסדר איתך, "הם" או "העולם"…
החיים לא מתגלגלים באופן שהם היו אמורים.
החיים גם לא מתגלגלים באופן שהם לא היו אמורים.
החיים הם פשוט מה שהם.
There is a way that things should be…
and when they are not that way,
something is wrong with you, them, or it…
Life does not turn out the way it “should”,
nor does it turn out the way it “shouldn’t”.
Life turns out the way it does.
ישנה ציפייה שדברים צרכים לקרות באופן מסויים…
וכשהם מתגלים כלא כאלה,
מבחינתנו משהו לא בסדר איתך, "הם" או "העולם"…
החיים לא מתגלגלים באופן שהם היו אמורים.
החיים גם לא מתגלגלים באופן שהם לא היו אמורים.
החיים הם פשוט מה שהם.
There is a way that things should be…
and when they are not that way,
something is wrong with you, them, or it…
Life does not turn out the way it “should”,
nor does it turn out the way it “shouldn’t”.
Life turns out the way it does.
הצימוד בין מגויסות והשקעה בעשייה 'למען' ובין עד כמה התוצאה הרצויה התרחשה – לא משרת אותנו טוב, מפספס את 'הנקודה', מפספס את ההעצמה היותר משמעותית שנובעת מהתמודדות.
אומרים בשם בודהה שמקור הסבל נעוץ בהיאחזות בתוצאה (שהטוב לא יעלם, או ש"הלא טוב" לא יגיע). בהקשר זה אף מצטטים אותו: "אל תחיה בעבר, אל תחלום על העתיד, רכז את כל מחשבותיך בהווה". ניתוק בין ההווה לבין הציפייה לתוצאה בעתיד. התוצאה תקרה בעתיד, בעוד שהעשייה שלנו היא בהווה. לכרוך אותם אחד בשני זה לסנדל את ההווה עם העתיד (והעבר כמובן, כבר מזמן קרה).
יורם טהרלב כתב בשירו "תן לי"
"מה שהיה תשכח מזה
מה שיהיה לא משנה
מה שאבקש בעולם כזה
תן לי את היום הזה!"
הצימוד נוצר אולי בגלל שאנו מותנות בחיים הגשמיים והחומריים לתוצאות, בגלל שאנו גדלות עם תחושת "אני" מובנת שאנו במרכזו של היקום שסובב אותנו, אולי בגלל המאמץ, הבעלות, הרכושנות, האגו לגבי הכוונה והמאמץ שלנו בעשייה שמביא את הצימוד אחד לשני מטעם של כמיהה ל"צדיק וטוב לו".
גם הפסיכואנליטיקן ווילפריד ביון (Wilfred Bion), כמו שלל גישות טיפוליות שהרימו על נס את העוצמתיות בהתמקדות במה שיש וכאן ועכשיו (פסיכודרמה, Encounter ועוד), תבע את בקשתו מהמטפל ״לוותר על התשוקה והזיכרון״ ועל "האישיות של המטפל" בשעת טיפול על מנת שיוכל להיות נקי עם המטופל ולא להסתכן בהטיה של המסרים שעולים מהמטופל, תשוקה לתוצאה (בעתיד), וזיכרון שאינם שייכים לעשייה בהווה.
דבר זה מופיע גם ברפואה הסינית, בה יש אידאל יסודי שאומר: "המטפל צריך לפגוש את המטופל… לגשת לטיפול… ללא דעה קדומה וללא ציפייה לתוצאה". נקי. לנתק עצמנו מהעניין, וביחוד מהציפייה לתוצאה מסוימת שנרקחת בראשנו. אסור לנו לערבב את הדעות שלנו והצרכים שלנו בשיקולי העשייה כלפי המטופל, ועדיין, עלינו להיות הכי קשובות והכי מדויקות מה הטיפול שנכון לבצע.
דתות ופילוסופיות רבות מקבלות קיום של משהו גדול מאתנו וקיום של 'תכנית גדולה', החל מהגורל האקסיומתי של הבודהיזם ועד ל"הכל צפוי והרשות נתונה" היהודי. בכל התפיסות התאולוגיות יש 'תכנית גדולה' שאת צרכיה, שיקוליה וכוונותיה, אין אנו יכולים להקיף, להבין או להכיל. אז לשחרר… ולנסות לקבל בהשלמה.
הסופר הנרי ג'יימס כתב³:
“We work in the dark. We do what we can. We give what we have. Our doubt is our passion, and our passion our task. The rest is the madness of art”.
כמה מדויק ג'יימס מנתק את הקשר בין המאמץ והמחויבות שצריכה וראויה שתהה מושקעת לבין התוצאה שבסוף מתהווה! לפי תפישתו את מערכת ההפעלה של החיים, אנו פועלות בחשיכה ואין דרך ב'כאן ועכשיו' לדעת את התוצאה של המהלכים שאנו עושים. העובדה הזאת שאין הרבה קשר בין מעשינו לבין התוצאה, נתפסת על-ידי ג'יימס כאמיתת חיים מאוד מרכזית שעלינו לקבלה.
גם לא צריכה להיות ציפייה כזאת. נשאר לנו אך להתמקד בלעשות כמיטב יכולתנו במה שנראה נכון באותו רגע, להתחבר, לתת את המיטב שיש לנו ופה לעצור. להסתפק בדיוק של הכוונה ובאיכות ההתחברות שלנו בזמן העשייה מהדיוק של החיבור מבלי שנתאכזב אם המשך המשחק לא מתגלגל כפי שתכננו. לתוצאה, תהיה אשר תהיה, אין בהכרח הרבה קשר למעשינו אלא לשיגעון ולמורכבות הגדולה בסדרי גודל ממעשינו או ביכולתנו לשלוט במשחק החיים.
הצימוד בין המאמצים שאנו עושים למען מטרה מסוימת, לבין הציפייה שלנו שהתוצאה תהיה כמו שהיא 'אמורה' להיות, מחליש את היכולת שלנו להיות אותנטיות, ממוקדות ב'כאן ועכשיו' ולבסוף להיות מסופקות מהמחוברות שלנו בזמן העשייה. להיות גאות בעשייה שלנו, להיות נוכחות בהווה, לבנות את הביטחון העצמי.
הרי כבר מקובל ומוסכם שאף פעם איננו רואות את התמונה השלמה והמלאה, ולכן אף פעם לא בהכרח שמה שאנו חושבות שהוא התוצאה הרצויה או הנכונה – הוא אכן כך.
כפי שכתבנו, כל שנשאר הוא לעשות כמיטב יכולתנו (ולהיות ממוקדות בזה), לתת את מה שיש לנו לתת (לא להתקמצן אם החלטנו לתת, להתאמץ), ולשחרר. פה זה אמור להיעצר. התוצאה שייכת לתכנית הגדולה ויוצאת מתחום השיפוט שלנו.
זה לא להשתחרר מאחריות, להיפך: זה להתמקד באחריות ובמחויבות שלנו לעשות כל מה שביכולתנו בשלב שיש משמעות לעשיה למען תוצאה מקווה, לתת את כל מה שיש לנו, אבל ממש אחר כך לחיות בהשלמה ובקבלה עם התוצאה, תהיה אשר תהיה. הדיבידנד על מעשינו הוא בהערכה שלנו לאיכות המאמץ ודיוק הכוונה.
זה אולי בקונפליקט עם התפיסה הקפיטליסטית של "השורה התחתונה", אבל ?hey, guess what כל כך הרבה דברים לא מסתדרים עם הדוגמטית של תפיסת 'השורה התחתונה'.
[1] Pirsing, M. R. 1974, Zen and the Art of Motorcycle Maintenance : An Inquiry into Values, HarperCollins Publishers Inc, New York
[2] Goss, T., 1996, The last word on power, executive re-invention for leaders who must make the impossible happen, Doubleday, New York
[3] James, H. 1893, The middle years, Charles Scribner's Sons, New York