תוכן הספר רלוונטי ומעצים הן בהקשר של שיפור קבלת ההחלטות שלנו, והן בהקשר של התפתחות אישית כללית. הכתבה מנגישה את שתי הטענות המרכזיות של הסופר: אחד, הבנת מנגנון החרטות יכול לעזור לנו להתחרט פחות בעתיד. שניים, חרטות על מה שלא העזנו לעשות כואבות ומציקות יותר מהחרטות על דברים שניסינו ולא עלו יפה. שתי אבחנות חשובות לאיכות חיינו והאפשרות להשתמש בחרטות כמנוף להתפתחות חיובית. בפתח ספרו פינק כותב: "חרטות מתחזקות אותנו כאנושיים. חרטות גורמות לנו להיות יותר טובים"[1]. אבל הספר פורס הרבה היבטים בין חרטות, היחס שלנו אליהן וכיצד אפשר למנף הבנת היחסים שלנו עם החרטות שלנו לחיים יותר טובים. במילותיו של פינק "היעד שלנו לא צריך להיות מזעור חרטות, אלה פיתוח היכולת לבצע אופטימיזציה בין הבנת הצפי הרגשת חרטה, לבין האופן בו אנו מתנהלים עם חרטה, ולאזן ביניהם"[2].
השיר של רוברט פרוסט (Robert Frost) "The road not taken"[3], מהדהדת את התובנה של הספר באופן מושלם.
חרטות נובעות מחוכמת בדיעבד. מי שעוסק בתחום קבלת החלטות יודע שיש אבחנה ברורה בין חרטות על החלטות שקיבלנו לעשות מעשה (למשל להחליט לעזוב מקום עבודה לטובת ניסיון להקים עסק עצמאי, או להסכים להצעת עבודה חדשה), לבין חרטות שנובעות מהחלטות להימנע ממעשה (לא לקבל את הצעת העבודה החדשה, או לוותר על הרפתקה של הקמת עסק עצמאי).
אני מאמין שאם אנו מזדהים שחרטות גובות מאתנו מחיר רגשי גבוה, כדאי לנטרל פוטנציאל לחרטות כבר ב'מקור'. חרטה נובעת משני כוחות בלתי תלויים. הראשון, אקראיות שמתערבת לפעמים והופכת החלטה שלנו למאכזבת מסיבות שאי אפשר לצפות מראש. השני, שלא מיצינו את הבירור שלנו עם עצמנו לגבי ההחלטה, ולאחר מעשה אנו מרגישים פספוס והחמצה.
אין דרך להעלים חרטות מהסוג הראשון היות ואין לנו שליטה על הבלתי צפוי, והן גם הסוג שפחות מטריד אותנו. לגבי הגורם השני לחרטות, אלו שאחרי קבלת ההחלטה אנו מרגישים פספוס וחרטה שלא ביצענו תהליך מסודר וממצה, יש באפשרותנו לשפר מאוד. לשפר עד לכמעט נטרול הסבירות שתתפתח חרטה מההחלטה שלנו, כולל מאלו שלא עלו יפה בסופו של דבר.
רובנו לא מודע שרוב ההחלטות שלנו אינן מתקבלות בתהליך מתודי ממצה. אנו אפילו לא מודעים שאנו מאוד מושפעים מהשפעות חיצוניות ונקודתיות (למשל במשנתם של דניאל כהנמן ושותפיו בספר "רעש", או בעבודתו של דן אריאלי בסדרת ספריו ומאמריו "לא רציונלי", ועוד רבים), והעדר תהליך מספיק שלם מייצר תשתית שתוך פרק זמן אנו מתחילים להיות עם תחושת החמצה שלפעמים מתפתחת לכדי תחושת חרטה עמוקה.
מחקרים רבים מראים, כולל כאלו שמוזכרים בספרו של פינק, שככול שאנו יותר מחוברים לעצמנו סביב המשמעויות שנובעות מהחלטה כבר בשלב התהליך לקראת קבלת ההחלטה, אנחנו פחות מתחרטים בהמשך הדרך. ככול שאנו משכילים לבצע תהליך סדור ומאוזן לקראת קבלת החלטה, כך אנו יותר עומדים מאחורי ההחלטות שלנו, והן עומדות לצדנו גם כאשר תוצאות החלטות מתגלות כמאכזבות. במקרים אלו של תהליך אפקטיבי לקראת קבלת החלטה, רמת האכזבה העתידית שלנו מתוצאות ההחלטה קטנה משמעותית.
סמנכ"ל פיתוח עסקי שעבד איתי תקופה התוודה בפני יום אחד: "כפי שאתה רואה אני עדיין מתאמן לשמוע את האינטואיציה שלי בהרבה תחומים, אבל בתחום ההשקעות זה ממש עובד לי. אף אחד לא יודע לנבא את שוק המניות בשנים האחרונות ושמתי לב כאשר אני לא גחמתי, ולא מחקה השקעות של אחרים מתוך עייפות, אלה משקיע במניה מתוך הכרה שזו מניה שאמורה לעבוד טוב, שהסתכלתי היטב ומרגיש שעשיתי תהליך ממצא, אני לא 'אוכל' את עצמי אם בהמשך המניה יורדת. ובמקביל אני יכול לומר, שכשיש לי תחושה צריך למכור ואני לא פועל על פי התחושה הזאת, אני תמיד מצטער".
ה'טריק' הוא להתאמן על תהליך מתודי ואפקטיבי בשלב קבלת החלטות חשובות. להתאמן לשמוע את הקול הפנימי או אז נרגיש יותר מסופקים מההחלטות שלנו וגם יהיו לנו הרבה פחות חרטות.
לטפל בחרטה במקור.
