לשהות
בספר האלמותי "מדריך לטרמפיסט בגלקסיה", המחבר דגלאס אדמס מסכם בתמציתיות הומוריסטית פילוסופיות רבות ואינסוף מאמרים על האופן האפקטיבי להתמודד עם ההפתעה שבאה כאשר הלא ידוע מופיע ומפתיע, ואת המקום הנכון ביותר ממנו ממליצים כל הנ"ל לצאת ללמידה ולהתפתחות מהאתגר החדש. ההמלצה של אדמס כל כך עוצמתית וחשובה, שהוא בוחר שהמוציאים לאור של המדריך לטרמפיסט ישימו אותה על הכריכה של המדריך באותיות גדולות ובגופנים ידידותיים. לשון ההמלצה היא "לא להיבהל" (Don’t panic).
"לא להיבהל" מאפשר מגוון תגובות נפוצות במצבי לחץ כגון להיכנס לקיפאון, להימנע מעיוות המציאות למשהו שהיא לא, או להתחרפן. מצבים שכל אחד מהם מקטין את הסבירות למצוא המשך איכותי לאירוע שהתפתח ושזמנית נראה כאיום או כמשהו להימנע ממנו. אם מצליחים להימנע מכל התגובות המהירות והאוטומטיות הללו, נפתחת האפשרות לשהות פרק זמן ללא חיפזון, עם עיניים פקוחות לרווחה וסקרניות ולחקור: מה חדש? מה הם המאפיינים של האירוע החדש והמפחיד (בינתיים)?
זוהי הזדמנות לתת לעצמנו פרק זמן של אי-קבלת החלטה, בלי לסכם או לייצר הגדרות, ובערנות גבוהה 'לרחף' סביב האירוע ולחקור אותו, לראות מה חדש בו. מצב זה הוא כמו באומנות הווידאו, כשמקפיאים את כל הדמויות בפריים ואת הסיטואציה, ורק הגיבור/ה ממשיכים לנוע ולפעול בתוך הפריים 'הקפוא' ולבחון בנינוחות את כל הפרטים והאפשרויות. אלו רגעים של למידה ורוגע פנימי שמתוכו תתחיל תנועה חדשה המתאימה לסיטואציה, פעולה מותאמת יותר למה שקורה "כאן ועכשיו", ושלא מחקה התנהלות היסטורית שהרלוונטיות שלה לאתגר או לדילמה החדשה לא ברורה, או לפחות אינה יכולה להתברר בהבזק ללא בחינה כֵּנָה ומשוחררת.
"לשהות" זה להיות נוכח וסקרן מבלי לקבל החלטות ולצאת ליישום. ל"שהייה" שכזאת יש חסידים רבים והרבה אזכורים בגישות ובתאוריות תפקודיות וטיפוליות רבות.
בתאוריה הפסיכולוגית "גשטלט" יש מקום מרכזי ל"שהייה"¹. בתיאוריה זו יש מונח הנקרא "שדה": מונח המגדיר את אותו חלק של היקום שמוגדר על-ידי השותפים ל"אירוע" ברגע הנתון ומכיל את נושא הדיון או הדילמה הנדונה. בהפשטה, מכיוון שב"שדה" אין אף פעם וואקום, כל תנועה בו משפיעה על כל מה שנמצא בתוכו. גם אי קבלת החלטה, הישארות 'על הגדר', רגל פה רגל שם, גוררת תנועה ושינוי.
התפיסה הגשטלטית גורסת שהתנועה הזאת בהכרח מקרבת אותנו ליותר דיוק עם עצמנו ולהבנה שלנו את מקומנו באירוע.
כלומר, היסודות שעליהם עומדת גישת הגשטלט הם שאין בהכרח צורך 'לפעול' אקטיבית, לקבל החלטות, לסכם ולעבור לדבר הבא על מנת לאפשר תנועה, ושהתנועה הזאת ברוב המקרים היא לקראת התקרבות לדיוק שלנו עם עצמנו. התבוננות אקטיבית יכולה לייצר את התנועה לקראת הבנה ושינוי תפיסתנו את העולם סביב 'האובייקט' המהווה את נושא הדילמה שמעניינת אותנו ברגע נתון. משהו או מישהו 'בשדה' יניע תנועה ויאפשר לתובנות חדשות להתהוות. בתהליך העבודה לפי תפיסת הקיום הגשטלטתית, משמעותי ביותר להזמין את בעל הדילמה ולתמוך בו, 'לשהות' באזורי אי הנוחות הקשורים לדילמה. היכולת להתמסר לאי הנוחות, גם ובפרט בחוסר הידיעה מה יהיו התוצאות, מאפשרת ל'שוהה' להתבונן לתוכו, להקשיב לשינויים ולקלוט תובנות שמתעוררות, ובלבד שלא נחפזים לסיכומים. המוטיבציה לקבל ולהתאמץ לאפשר לעצמנו להימצא 'בשהות' סקרנית שכזאת היא על מנת לאפשר לדבר הנכון הבא לצוף. במילים אחרות השהייה וההתמסרות קיומיות לזיהוי נכון של הצורך וסיפוקו.
תורת הגשטלט לא מקבלת שיש 'אמת' אחת אבסולוטית, היות ולשיטתה "הוויה" ו"ידיעה" הינן באופן מוחלט אישיות, סובייקטיביות ומשתנות בהתאם לנסיבות, כך שלא יכולה להיות 'אמת' או 'מציאות' אחת שהיא היא 'האובייקטיבית' והנכונה. בשלב זה ניפרד מתורת הגשטלט ונייחס לשכינה, לאלוקות, לנירוונה, לידע הקוסמי, את היכולת להצטמצם ל'אמת' אחת שלנו, שנכונה לכאן ועכשיו שלנו בצורה מושלמת ומאוזנת. "לשהות" לפני קבלת החלטה, בערנות, אומר שאי קבלת החלטה תוך מאמץ לערנות גבוהה, מייצר תנועה שמגלה עוד ועוד פרטים שמקרבים אותנו לאמת הנכונה שלנו. והאמת הזאת שלנו היא היא מקור השקט אליו אנו שואפים בתהליך קבלת החלטה. שקט שככל שיהיה רב יותר, כך ילווה את ההחלטה שלנו לזמן ארוך יותר.
גם במקורות של העם היהודי יש התייחסות לעוצמה שבשהייה. במשנה נאמר שהחסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת כדי שיגיעו למצב של ניקיון המחשבות על הבלי עולם, ורק אז היו מתפללים. בברייתא נאמר: "חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת, ומתפללין שעה אחת, וחוזרין ושוהין שעה אחת"².
לשהייה יש גם זיקה חזקה לבסיס הפילוסופי של הרפואית הסינית. מטפל צריך תמיד לשאוף להיכנס לחדר הטיפולים לקראת טיפול במטופל "ללא הנחות מוקדמות וללא שום ציפייה לתוצאות". לגישה זו של הנחיצות והתועלת המושגת באם נשארים פתוחים וממתינים ללמידה מבלי שיודעים האם היא תקרה ומה היא תוליד, שותפה גם תפיסתו הפילוסופית של מרטין בובר לגבי הדיאלוג.
גם הפסיכואנליטיקן ווילפריד ביון (Wilfred Bion), כמו שלל גישות טיפוליות שהרימו על נס את העוצמתיות בהתמקדות במה שיש וכאן ועכשיו (פסיכודרמה, Encounter ועוד), תבע את בקשתו מהמטפל ״לוותר על התשוקה והזיכרון״ האישיים שלו בשעת טיפול על מנת שיוכל 'לשהות' באופן נקי עם המטופל ולא יסתכן בהטיה של המסרים שעולים מהמטופל.
לכל המובאות הללו מכנה משותף תמציתי – אמונה חזקה בתפוקתיות ותועלת רבה לנוכחות ערנית וסקרנית, כשהיא ללא הצמצומים והעיוותים שנוצרים מציפיות, מאוויים, הכנסת האגו, פרשנויות ואינטרסים. לכל אלו יש משמעות קיומית ליכולת התקרבות וגילוי מרבי של האותנטי, הסובייקטיבי והמדויק לנו.
לשהות. מקסימום ערנות וסקרנות תוך מינימום קבלת החלטות ויציאה ליישום.
[1] שיחות עם ד"ר טלי בר-יוסף לוין
[2] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ל"ב עמוד ב'